החלטה בתיק בש"פ 8175/10

           ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ד' מגד) בתיק עמ"ת 37088-10-10 מיום 31.10.2010 לפיה נדחה ערר על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה) בתיק מ"ת 38081-08-10 מיום 14.10.2010 שהורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.     

כתב האישום

1.        נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירת התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין.        

2.        לפי המתואר בכתב האישום, ביום 14.8.2010 קשר העורר, הוא הנאשם 1, עם שניים אחרים, הם הנאשמים 2-3, לבצע פשע - התפרצות לדירה ברחוב קלצ'קין 17/3 בבאר שבע (להלן: הבית) של חנה לוי (להלן: המתלוננת) כדי לבצע גניבה. במסגרת הקשר ולשם קידומו, ביום 14.8.2010 הנאשמים 2-3 ביקרו בבניין בו נמצאת דירתה של המתלוננת. במהלך שעות הלילה, הם ביקרו בבניין מספר פעמים נוספות וניגשו לחלקו האחורי של הבניין. באותו הלילה, בתאריך 15.10.2010, בשעה 4:21 הגיעו העורר והנאשמים 2-3 ברכב מסוג מזדה בו נהג הנאשם 3, לבניין מגורי המתלוננת. העורר והנאשם 2  ניגשו לחלקו האחורי של הבניין כשהם מצוידים במפתח צינורות ובמגבה (ג'ק), בעוד הנאשם 3 ממתין בסמוך. העורר עמד על כתפי הנאשם 2, שבר את חלון דירתה של המתלוננת ונכנס לדירתה. את זאת עשו העורר והנאשמים 2-3 בכוונה לבצע גניבה. סמוך לאחר מכן יצא העורר מדירת המתלוננת ויחד עם העורר והנאשם 2 עזבו את המקום, עוד בטרם הספיקו לבצע את זממם, בשל כך שאחד השכנים הדליק אור בבניין.  

הליכי המעצר בעניינו של העורר

3.        עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו הלכאורית של העורר והן הודעת המתלוננת;  תקליטור המתעד את הנאשמים בשעת מעשה;  דו"חות שוטרים אשר הבחינו בנאשמים כשהם מבצעים את המיוחס להם;  בפעם הראשונה שנחקרו הנאשמים הם הכחישו את המיוחס להם ואילו בחקירתם השנייה כאשר הוצגו בפניהם הראיות בחרו לשמור על שתיקה. המשיבה הוסיפה בבקשתה ביחס לעורר כי לעורר עבר פלילי שהוא הרשעות בעבירות רכוש. גם לנאשמים האחרים עבר פלילי. עוד הוסיפה המשיבה כי קיים יסוד סביר לחשש שהעורר והנאשמים האחרים יסכנו את ביטחון הציבור ורכושו אם ישוחררו מכיוון שמדובר בעבירות שנעשו תוך תכנון, הכנה ובצוותא. עוד נטען שלא ניתן לתת אמון בעורר בהתחשב בעברו הפלילי, המחזק גם את המסוכנות הנשקפת ממנו. על כן, כך נטען, אינטרס ההגנה על הציבור ורכושו גובר במקרה דנן על חירותו של העורר והנאשמים האחרים.

4.        בדיון בבקשת המשיבה למעצר עד תום ההליכים, שהתקיים ביום 26.10.2010, לא חלק בא כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה, אולם טען לכרסום בראיות. כך למשל, לטענתו, מספר ראיות בתיק אינן מתיישבות עם דו"חות העיקוב. העורר זוהה בדו"חות על סמך צילום ווידאו, אך צילום זה נעשה ממרחק של 30 מטר בשעת לילה מאוחרת ולכן אין בנצפה בו כדי לסבך את העורר בעבירות המיוחסות לו. כן המבקשת טענה שנצפה אדם נמלט עטוי כפפות לבנות, אך העורר טען כי לא ניתן להבחין בכך בסרט הוידיאו. עוד טען העורר כי ישנה חוסר התאמה בין דו"ח העיכוב, אשר בו רשום שהעבירה התבצעה בין השעות 5:20-5:32 לבין דו"ח התצפית, לפיו דמויות שהגיעו למקום עזבו אותו בשעה 4:45. בנוסף, לפי הדו"חות נצפו דמויות לבושות חולצות שחורות, בעוד שהעורר טען כי לבש באותו יום חולצה כחולה עם פסים אדומים. כמו כן, בשעת ביצוע העבירות נטען כי העורר שהה עם אחיו ויעקב סוסן בפיצריה עד שעות הבוקר, ושניהם מאשרים זאת. עוד נטען כי השערות שנתפסו בחלון דירת המתלוננת נשלחו למעבדה אך לא נבדקו וכי לא נמצאו ממצאים מבדיקת טביעת האצבעות מכלי העבודה שנתפסו או מסורג החלון.

5.        לאחר ששמע את טענות הצדדים לעיל, ביום 30.8.2010, קבע בית המשפט (השופטת שמואלי-מאייר) כי עיקר הראיות נגד הנאשמים ובכללם העורר מתבסס על דו"חות העיקוב שנכתבו בעקבות תצפיות אשר נעשו על הבית נשוא כתב האישום, על דו"ח פעולה של שוטר שביצע תצפית נפרדת על הבית ועל שני תקליטורים. בית המשפט קבע כי הראיות המתוארות עולות כדי ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר ולנאשמים האחרים. אומנם, חוסר ההתאמה בין דו"ח העיקוב לדו"ח התצפית לעניין שעת ביצוע ההתפרצות מחליש מעוצמת הראיות, אך ביתר טענות הנאשמים אין די כדי לכרסם בתשתית הראייתית בתיק. בית המשפט הוסיף כי לגבי עבירת הקשר התשתית הראייתית חלשה, על אף ששלושת הנאשמים נצפו בסמוך לבית נשוא כתב האישום מספר פעמים. לבסוף קבע בי המשפט כי עילת מעצר התגבשה מעצם העובדה שעבירת ההתפרצות בוצעה על ידי מספר עבריינים, להם עבר פלילי אך הורה על הגשת תסקיר בעניין הנאשמים. 

6.        ביום 14.10.2010, לאחר הגשת התסקיר, הורה בית המשפט (השופט אבו טהה) על מעצר העורר ומעצר הנאשם 3 עד תום ההליכים נגדם. בעניינו של הנאשם 2 הסכים בא כוחו למעצרו עד תום ההליכים נגדו בשל העדר חלופת מעצר. בית המשפט הזכיר את החלטתה של השופטת שמואלי-מאייר לפיה קיימות ראיות לכאורה. הוא נימק את החלטתו לגבי העורר בכך שלא ניתן לתת בו אמון וכי אין בחלופה שהוצגה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. בעיקר, נוכח העובדה שביום 16.6.2010 נידון העורר לשישה חודשי מאסר בעבודות שירות על רקע הרשעתו בעבירות רכוש - ניסיון לשוד. כך, בזמן שהמתין לתחילת עבודות השירות, ביצע לכאורה העורר עבירות רכוש כמפורט בכתב האישום. על החלטה זו הגיש העורר לבית המשפט המחוזי ערר.

החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הערר

7.        בנימוקי הערר טען העורר שלא קיבל עדיין תעודת חיסיון, אותה המשיבה צריכה הייתה להעביר לו. עוד טען העורר שעילת המעצר נגדו חלשה בהתחשב בראיות הלכאוריות וכי שגה בית המשפט השלום בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן בעניינו, וללא נימוק מספק. כן טען העורר שהוא שיתף פעולה לאורך תקופה ארוכה עם שירות המבחן וסיים תהליך שיקומי בהצלחה. בנוסף, הוא טען שהעבירות המיוחסות לו לא בוצעו אגב תחכום ותכנון מוקדם. המשיבה, בתגובה, טענה שתעודת החיסיון תועבר לעורר בימים הקרובים. המשיבה הוסיפה וטענה כי מהעורר נשקפת מסוכנות הנובעת מכך שהעורר עבר את העבירות המיוחסות לו בעת שהוא ממתין לביצוע עבודות שירות וכן תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בן 12 חודשים בעבירות רכוש. לכן, גם לא ניתן לתת בו אמון.

8.        בית המשפט המחוזי דחה את הערר. בית המשפט תחילה ציין כי לאחר עיונו בחומר החקירה ובדו"חות העקיבה, אין לטעמו הצדקה בקביעת השופטת שמואלי-מאייר, לפיה התשתית הראייתית לגבי עבירת הקשר חלשה. שכן, חלקו של העורר והנאשמים האחרים מפורט בדו"חות בהרחבה, והם מבססים תשתית ראייתית איתנה הן לגבי עבירת הקשר והן לגבי עבירת ההתפרצות לדירה. בית המשפט גם דחה את טענת העורר לפיה העבירה לא בוצעה בתחכום ואגב תכנון מוקדם. שכן, מכתב האישום עולה שבוצעו פעולות משמעותיות טרם ביצוע העבירות, שהן סיורים מוקדמים בזירת האירוע והצטיידות מראש בכלי פריצה. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין להתעלם מחלקו של העורר בפרשה כמי שנכנס לדירת המתלוננת עצמה. אומנם, שירות המבחן ציין כי ייתכן וניתן יהיה לצמצם את התנהגותו הבעייתית של העורר על ידי חלופת מעצר. ואולם, בית המשפט הדגיש כי שירות המבחן בהמלצתו לא היה חד משמעי אלא סבר שייתכן שחלופת המעצר תצמצם את רמת הסיכון הנשקפת מהעורר. לבסוף, קבע בית המשפט שלא ניתן ליתן אמון בעורר לאור העובדה שביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו כשלושה חודשים בלבד לאחר הרשעתו בתיק אחר ובעודו ממתין לריצוי העונש בתיק זה. בהתחשב באמור לעיל, דחה בית המשפט את הערר.    

נימוקי הערר הנוכחי

9.       העורר טען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נתן משקל ראוי לעובדה שהעורר מואשם בעבירת רכוש אחת, שאינה מקימה כשלעצמה עילת מעצר. העורר הוסיף וטען כי מכל מקום מסוכנותו נמוכה שכן מדובר בעבירת רכוש בודדת, שלא אגב תחכום ובלי שנגרם נזק כבד לרכוש. עוד נטען כי גם אם נשקפת מסוכנות מהעורר, היה על בית המשפט לבחון את טיבה של חלופת המעצר המוצעת. העורר אף שב וטען כנגד החלטת בית משפט השלום, ולטענתו הוא גיבש את החלטתו לעצרו עד תום ההליכים מבלי שבחן את תוכן התסקיר ואת טיבה של חלופת המעצר המוצעת. העורר הסכים כי בית המשפט אינו מחויב לקבל את המלצת שירות המבחן לשחרר לחלופה, אך לטענתו יש להתחשב בהמלצה זו כאינדיקציה לכך שחלופת המעצר יכולה למלא את מטרות המעצר. הוא הציג מכתב מאגף הרווחה בעירייה ממנו עולה כי העורר הצליח בהליך שיקומי.

10.     המדינה תומכת בהחלטה שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

11.     לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה שלא לאפשר לעורר להשתחרר בערובה. אין להקל ראש בנתון שהעורר ביצע את העבירה בעודו ממתין לביצוע עבודות שירות. הדבר אכן מעיד על כך שלא ניתן לתת אמון בעורר. מדובר אמנם בעבירת רכוש, אולם היא בוצעה תוך תכנון ובנסיבות המצביעות על מסוכנות רבה. אין להמשיך ולחשוף את הציבור לסכנות הנובעות מן העורר.

12.     הערר נדחה.

           ניתנה היום, ד' בכסלו, תשע"א (11.11.2010).